1. תגיד מוישי, זוכר את נדב? ודאי שאתה זוכר. נו, החייל הזה שפגשנו במחלף גולני ב'בין הזמנים' הקודם. הוא שאל אותך למה אתה לא מתגייס, ואתה ענית לו: אני מגן על המדינה בכל יום על-ידי התפילות והלימוד שלי, 'אלף למטה אלף למטה'… 'תורה מגנא ומצלא', הוא צריך אותך עכשיו, אז בבקשה!… 

2. כשהדרשן רבי שמשון פינקוס זצ"ל נשאל מה העצה המעשית לשעות קשות, כמו מלחמת המפרץ הראשונה, אמר, כי צו השעה הוא: לא לדעת! לא להתעניין! אלא "להכניס את הראש לתוך הגמרא", כלשונו.

בנימוק לדבריו הבהיר, כי סיבת ההשתוקקות שלנו להאזין ולקרוא חדשות היא טבע האדם להרגיש שהוא בשליטה. עצם העובדה שהוא מעודכן בכל עת בנעשה, נותנת לו תחושה שהוא שולט על מה שקורה.

אך לא כך הוא רצונו של הקב"ה – אמר רבי שמשון זצ"ל – אדרבה, התורה מלמדת אותנו, כי "ד' יילחם לכם ואתם תחרישון" – היא מלמדת, כי רצון השם שאנחנו נבטח בו באופן מוחלט ונדע, שמעבר להשתדלות שעליה מורה לנו ההלכה, אין שום דבר שיכול למנוע אותנו מללמוד תורה, לומר תהילים ולהתפלל, אך גם בתוך הרשימה הזאת יש סדר עדיפויות.

יעקב אבינו, כשחשב כי הוא עומד בפני מלחמה עם אחיו עשיו, נערך אליה בשלושה שלבים: דורון, תפילה ומלחמה. אנחנו, בניו של יעקב, בני ישראל, צריכים ללמוד ממנו ולדעת, שהדורון חשוב במעלתו גם על התפילה וגם על המלחמה. כשעינינו נשואות אל אבינו שבשמיים, הדורון שלנו הוא הייחוד עם הקב"ה – לימוד תורה. 

3. הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) מורה כיצד עם ישראל צריך להילחם – "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע, שעל כל ייחוד השם הוא עושה מלחמה…" בסיום דבריו הוא כותב משפט שנראה קשה, אך לאחר התבוננות קלה נמצא מובן ופשוט. "ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה…"

אם נתבונן בדברים ולאור מה שהבאנו קודם לכן נבין, שלימוד התורה שלנו בימים אלה היא היא צורת הלחימה שלנו באויבינו, ואם אנו והלוחמים שבחזית אכן שותפים להגנה על ישראל, עלינו לעשות זאת ללא הרף, אין לנו פריבילגיה לבזבז את הזמן על מה שלא מועיל בדרך לניצחון. רבי שמשון המחיש זאת היטב בלשונו הצחה ואמר, כי מעולם לא נראה 'טנקיסט' מחזיק עיתון ביד… ואם הוא עושה כן, סימן שזו לא עת מלחמה…

ריבונו של עולם, אנחנו שלך וכל אשר לנו שלך. אותך אנחנו אוהבים, בתורתך אנו מתעסקים ורק בך אנו בוטחים. אבא, תעזור לנו, הילדים שלך צריכים אותך!